רוח האדם אינה ניתנת להגדרה, לאפיון ולכימות אך היא רוחשת בתוככי כל אחד מאיתנו ובאה לידי ביטוי ברגעים מסוימים בחיינו.
בשבת של השבעה באוקטובר, הרוח נשברה. היא נשברה לשמע קריאות העזרה שלא נענו מתוך הממד"ים ומהמראות הקשים שהציפו את מסדרונות בית החולים ברזילי. מול רוח שבורה מה נשאר לאדם?
החל מהשבת ההיא בבוקר, הרוח החלה לנשב בין כותלי בית החולים בשל שני דברים: הייעוד של מקצועות הרפואה והמקצועיות של אנשי הצוות. הייעוד זרק אותנו מהמיטה לרוץ לבית החולים והמקצועיות אפשרה לתת מענה לפצועים, למרות הרוח השבורה. ברגעים שכאלה, מי שאתה כאדם וכמקצוען מתחיל לעבוד על אוטומט. ובתוך כל זה, הנפש השבורה מתחילה את תהליך ההחלמה שלה.
זה התחיל בשבת ההיא בניתוח להצלת ראייה של ילד מנתיב העשרה, שראה את אביו נרצח מול עיניו ואחיו נרצח בחוף זיקים וממשיך עת אנו מטפלים כעת בחיילים שלנו ומנתחים אותם במטרה להציל את מאור עיניהם
זה התחיל בשבת ההיא בניתוח להצלת ראייה של ילד בן שמונה וחצי מנתיב העשרה, שראה את אביו נרצח מול עיניו ושמע שאחיו נרצח בחוף זיקים וממשיך עת אנו מטפלים כעת בחיילים שלנו ומנתחים אותם במטרה להציל את מאור עיניהם. ובאופן פלאי, הרוח של הצוותים הרפואיים והרוח של החיילים שמגיעים פצועים מצליחה לייצר מכפיל כוח לרוח, לרוח האדם המשתקמת.
רוח האדם ששוכנת בתוככי כל אחד מאיתנו אינה עומדת לבדה. יש רגעים בחיים, כפי שהיה בשבת ההיא, שמגלים לך שהייעוד שלקחת על עצמך כרופא, לדאוג לאדם האחר, וההבנה שדרושה למידה מתמדת וקשה, במשך כל החיים, על מנת להיות מקצוען, הם הנדרשים על מנת שהרוח תדע לעשות RESTART ולא תפסיק לנשוב גם ברגעים הקשיים ביותר.
מוקדש לכל האנשים שהרוח נשאה אותם לעשייה למען האחר.
הכותב הוא ד"ר אייל אלוני, מנהל מחלקת עיניים, המרכז הרפואי ברזילי, אשקלון
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
